יש ילדים שמסוגלים לדבר בבית, עם ההורים, עם האחים, לפעמים אפילו בלי הפסקה. אבל כשהם מגיעים לגן, לכיתה, לחוג או למבוגר מסוים — הקול כאילו נעלם. הם שומעים, מבינים, רוצים להשתתף, אבל משהו בפנים ננעל.

לתופעה הזאת קוראים אילמות סלקטיבית. ברוב המקרים מדובר בסוג של חרדה: הילד יכול לדבר, אבל בסיטואציות מסוימות הוא לא מצליח.

בעשייה שלנו ב"לשומרה" פגשנו כבר ארבעה מקרים של ילדים שסבלו מאילמות סלקטיבית, שכמעט ולא דיברו במסגרת החינוכית, אבל דווקא בגינה, או בסיור בטבע עירוני ליד הגן, קרה איתם משהו אחר. לא מתוך טיפול מכוון, לא מתוך תוכנית מיוחדת, אלא מתוך פעילות פשוטה: טבע, צמח, מגע בידיים, גננת או מדריכה רגועה, וקבוצה שעובדת יחד.

הנה למשל, תיאור של גננת מבני ברק, כפי שקיבלנו מהרב יוסי סטל, מנהל מח' גני ילדים בעירייה, שקיבל זאת מהגננת:

"יש לי ילדה בגן בשם רחל (שם בדוי).  לרחל יש אילמות סלקטיבית, כבר 3 שנים שלא מדברת עם צוות הגן, דודים סבא סבתא וכו',  רחל עברה כך שנה ועוד שנה, עד שהגיע לגן חובה.

"בגננו יש גינה ענקית ומיוחדת ,גינת פרחים גינת ירק וגינה תבלין. אצלנו בגן כל הילדות מאוד אוהבות להיות בחצר הגינה ולהיות שותפות פעילות בהתפתחות של הצמחים. כל בת אחראית לגזום לטפח להשקות והם עוקבות יום יום על קצב ההתקדמות של כל צמח וצמח.

"השבוע אני נמצאת עם הילדות בגינה ופתאום אני לא מאמינה למשמע אוזני רחל משמיע קול ועוד מדברת!!!!!!!!!!!

"לפני יומיים קבלנו שתילי חורף: חסה צנון גזר בזיליקום וכו'. קראתי לרחל שתעקור מהאדמה את העלים, תהפוך את האדמה עם כף שתילה, רחל חייכה , עקרה את השתילים ו…אמרה  לי:

"הגננת! כל הידיים שלי מלאות בוץ", אני מחייכת לעברה, והיא אומרת: "גם כל החולצה  שלי מלאת בוץ…"

אני צוחקת אתה ביחד והיא אומרת לי: "כיף לי בגינה…"

"זה סיפור אחד מני רבים. אני רוצה להודות מאוד על המתנה הנפלאה הזאת של הגינה…"

.

.

בתחילה הילד\ה לא מדבר; הוא רק עומד בצד. אחר כך מחזיק כף, מצביע איפה הוא רוצה לשתול. אחר כך משקה. אחר כך מראה למדריך משהו שצמח. ובשלב מסוים, כמעט בלי טקס ובלי הכרזה, יוצאות המילים הראשונות. ומשם – הם רק ממשיכות לצמוח…

והנה מה שכתבה לנו החודש אחת המדריכות שלנו, בעקבות מקרה שקרה בירושלים, במסגרת תכנית "הטבע שלנו" – סיורים בטבע העירוני, בשיתוף עיריית ירושלים:

"אני בדרך חזור מההשתלמות… ויש פקקים נוראיים אבל חייבת לספר שחזרתי בסיפוק ממש גדול.
אחת הגננות סיפרה שיש להם בת בגן עם אילמות סלקטיבית ועד שיצאו לסיור היא לא דיברה כלום.
פעם ראשונה שהיא דיברה היה בסיור, ומאז נפתח הברז…
אז להוביל כזאת תוכנית זה ממש גאווה…"

.

.

אז למה דווקא הגינה או הטבע יכולים לעזור לילד עם אילמות סלקטיבית?

זו באמת שאלה טובה. והשאלה מתחדדת אחרי שהמקרה חזר על עצמו ב-4 מקומות שונים: בבני ברק, במודיעין עילית, בירושלים, וכעת שוב בירושלים (וזה מה שהביא לכתיבת המאמר הזה דווקא עכשיו).

מצד אחד, כשניסינו לבדוק בספרות הטיפולית, לא מצאנו מחקר מסודר שבדק ילדים עם אילמות סלקטיבית, נתן להם תוכנית גינון, ומדד באופן שיטתי אם הם התחילו לדבר יותר. אבל, מצד שני, כשבודקים מה המחקר כן אומר על אילמות סלקטיבית, ומה המחקר כן אומר על גינון וטבע, חרדה, ויסות רגשי וקשר חברתי (ונרחיב על כך בעזרת ה' בכתבות הבאות), אפשר לראות שהמקרים שסיפרנו עליהם מתיישבים יפה מאוד עם מנגנוני הטיפול המקובלים באילמות סלקטיבית.

אילמות סלקטיבית קשורה בדרך כלל לחרדה. לכן השאלה החשובה היא לא רק “איך גורמים לו לדבר”, אלא קודם כול: איך יוצרים מקום שבו החרדה יורדת? כאן יש לטבע כוח מיוחד.

למה מפגש עם הטבע או הגינה יכול לפתוח פתח לילד עם אילמות סלקטיבית?

אילמות סלקטיבית קשורה בדרך כלל לחרדה. הילד יודע לדבר, אבל במצבים מסוימים — מול מבוגר, מול קבוצה, בתוך מסגרת — משהו ננעל. לכן השאלה אינה רק איך “גורמים לילד לדבר”, אלא קודם כול איך יוצרים מרחב שבו החרדה יורדת. כאן יש כוח מיוחד למפגש חי עם צמחייה, אדמה, בעלי חיים קטנים, שביל, עץ, ערוגה או שתיל.

• עצם השהות בטבע או בגינה מפחיתה חרדה
  אילמות סלקטיבית היא ביסודה הפרעת חרדה: הילד יודע לדבר, אבל במצבים מסוימים החרדה “נועלת” את הדיבור. לכן עצם היציאה למרחב חי, ירוק ופתוח — בין אם בגינה, ליד עצים, בערוגה או בסיור בטבע — יכולה להיות משמעותית. הצבעים, האוויר, התנועה, המרחב והמפגש עם צמחייה וחיים מורידים את רמת הדריכות של הילד. וכאשר החרדה נחלשת, לפעמים גם המחסום סביב הדיבור מתחיל להתרכך.
• המוקד עובר מהילד אל מה שקורה סביבו
  כשהמבוגר שואל את הילד שאלה ישירה, הילד עלול להרגיש שהוא תחת מבחן. אבל כאשר כולם מסתכלים יחד על נבט, עלה מיוחד, קן נמלים, עקבה בחול או שתיל שנקלט — הלחץ הישיר יורד. הילד כבר אינו “הנושא”; יש משהו חי ומסקרן שמושך את תשומת הלב החוצה.
• הסקרנות מחליפה את החרדה
  במפגש עם צמח, אבן, חרק או פרי שנמצא בשטח, הילד לא נדרש להופיע מול אחרים. הוא מגלה, מצביע, מתקרב, בודק. לפעמים דווקא ההתפעלות הפשוטה מול תגלית קטנה פותחת פתח למילה: “תראי!”, “מצאתי!”, “צמח לי…”, “מה זה?” אלו מילים שנולדות מתוך סקרנות טבעית, לא מתוך לחץ לענות.
• הגוף יוצא מקיפאון ונכנס לפעולה
  חרדה יכולה לגרום לילד להינעל. בסיור, בחצר ירוקה או ליד ערוגה, הילד הולך, מתכופף, מרים עלה, משקה, מחזיק שתיל, אוסף זרעים או בודק מה השתנה. הפעולה הגופנית הפשוטה מחזירה אותו להווה, ומפחיתה את הדריכות שסוגרת את הדיבור.
• אפשר להשתתף גם בלי מילים
  ילד עם אילמות סלקטיבית יכול להיות חלק מלא מהפעילות גם כשהוא עדיין שותק: להצביע על משהו שמצא, לבחור שתיל, להחזיק כלי, להראות למדריך עלה, להשקות, לסמן לחבר איפה להסתכל. ההשתתפות הלא־מילולית בונה ביטחון ושייכות, ולעיתים היא המדרגה הראשונה לפני הדיבור.
• המילים הראשונות קצרות ושימושיות
  במפגש עם הטבע או הגינה אין צורך להתחיל משיחה ארוכה. השימוש בדרך כלל הוא במילים קטנות, שנצרכות לרגע עצמו, ולכן הן פחות מאיימות. הילד לא מדבר כדי להוכיח שהוא מסוגל לדבר; הוא מדבר כי המילה עוזרת לו לפעול.
• נוצר קשר דרך דבר שלישי
  במקום מפגש ישיר ומלחיץ של מבוגר מול ילד, נוצרת התבוננות משותפת: שניהם מסתכלים על אותו שתיל, אותו עלה, אותו פרח. הדבר שנמצא ביניהם מרכך את הקשר. הילד יכול להיות ליד המבוגר בלי להרגיש שכל תשומת הלב מופנית אליו.
• יש לילד תפקיד שאינו תלוי בדיבור
  בסיור או בפעילות גינון אפשר לתת לילד תפקיד קטן: מחפש עלים, שומר זכוכית מגדלת, אחראי מים, מחזיק שקית איסוף, בודק נבטים, משקה שתילים. התפקיד נותן לו מקום אמיתי בקבוצה בלי להעמיד אותו במרכז הבמה.
• הפליאה עוקפת לפעמים את המחסום
  יש ילדים ששותקים מול שאלה ישירה, אבל מגיבים מול דבר שמפתיע אותם באמת: חילזון שיצא אחרי הגשם, ריח חזק של נענע, נבט ראשון, ציפור קרובה, פרי שלא הכירו. הפליאה מעוררת תגובה טבעית יותר, פחות מחושבת ופחות מפוחדת.

ואם נתמקד לרגע רק בגינה –

• הגינה נותנת לילד קשר מתמשך עם משהו חי
  בסיור פוגשים תופעות טבע לרגע. בגינה הילד חוזר לאותו שתיל שוב ושוב. הוא רואה אם הוא גדל, אם הוא התייבש, אם הופיע נבט חדש. הקשר המתמשך הזה יוצר ביטחון, אחריות וציפייה. הילד מרגיש שיש משהו שמחכה לו, ושיש משמעות למה שהוא עושה.
• הגינה מאפשרת הצלחה שקטה ומצטברת
  ילד שלא מדבר יכול להצליח בגינה בלי לומר מילה: לשתול נכון, להשקות בעדינות, לזכור איפה הערוגה שלו, לגלות שהצמח גדל. ההצלחה הזו אינה תלויה בדיבור, אבל היא מחזקת את תחושת המסוגלות. כשהילד מרגיש שהוא מצליח, לפעמים גם החרדה סביב הדיבור נחלשת.
• העבודה החוזרת יוצרת עוגן רגוע
  השקיה, מילוי אדמה, עישוב קל, בדיקת נבטים — אלו פעולות פשוטות שחוזרות על עצמן. החזרתיות הזו יכולה להרגיע מאוד. היא נותנת לילד סדר, קצב מוכר ותחושת שליטה קטנה ובריאה.
• הגינה מלמדת פתיחה בקצב טבעי
  בגינה שום דבר לא נפתח בכוח. זרע נובט לאט, שתיל נקלט בהדרגה, פרח נפתח בזמן שלו. גם ילד עם אילמות סלקטיבית זקוק לפעמים לקצב כזה: קודם נוכחות, אחר כך פעולה, אחר כך סימון, אחר כך לחישה, ורק בהמשך אולי דיבור.

הגינה, וכך גם הטבע באופן כללי, לא לוחצים על הילד לדבר. הם עוזרים לו להירגע, לפעול, להרגיש שייך – ומתוך הקרקע הבטוחה הזו, לפעמים גם המילים מתחילות לצמוח.