כידוע, לט”ו בשבט יש משמעות הלכתית
הקשורה לעצים:
יום זה קובע לאיזה שנה
שייכים פירות האילן –
לגבי מעשרות בפירות העץ,
ולגבי חלק מהלכות ערלה.
השנה, החל מט”ו בשבט
מתחילה השנה השישית של העצים,
והם מתחייבים במעשר עני,
במקום במעשר שני.
לצד מנהג אכילת הפירות בט”ו בשבט,
תמיד שאלתי את עצמי:
האם יש דרך לחוות את ט”ו בשבט
גם מהבחינה ההלכתית?
כלומר – האם אפשר בט”ו בשבט
לזכות להפריש תרו”מ
של השנה החדשה?
לכאורה הדבר בלתי אפשרי:
כי אמנם התאריך הקובע הוא ט”ו בשבט,
אבל הפעולה הקובעת היא החנטה,
(הזמן שבו נושר הפרח והפרי מתחיל לגדול).
ואם כן,
כל פרי שנרצה לאכול בט”ו בשבט
חנט בוודאי לפני חודשים רבים –
ולכן הוא שייך לשנה שעברה…
רגע לפני שאתם מתאכזבים
ויורדים לגמרי מהרעיון,
יש פתרון! והרי הוא לפניכם:
בכל שנה בליל ט”ו בשבט,
מיד לאחר צאת הכוכבים
של שנת האילנות החדשה,
אני יוצא לקטוף אתרוג תימני מהחצר,
ועם האתרוג הזה אני חוגג את השנה החדשה!
למה דווקא אתרוג?
כי בניגוד לשאר העצים,
שנקבעים לפי הזמן שבו הם חנטו
האתרוג הולך אחרי לקיטה,
כלומר: ראש השנה שלו הוא ט”ו בשבט,
כמו יתר העצים,
אבל הפעולה הקובעת אצלו היא
מתי קטפו אותו מהעץ.
ולכן, אם אני קוטף את האתרוג
אחרי צאת הכוכבים
של ליל ט”ו בשבט,
אני זוכה להיות אחד הראשונים בעולם
שיפרישו תרו”מ
מפרי העץ של השנה החדשה!
בטח אתם רוצים לשאול –
“למה דווקא אתרוג תימני?”
את התשובה לזה אגלה לכם במאמר אחר…