מי שמטייל בשדות הארץ באביב רואה מרחבים של שיבולים . חשבתם שרק אתם מתקשים להבחין בין סוגי הדגנים? אתם ממש לא לבד. כבר חז"ל לימדו אותנו שאנשים רבים מתקשים להבחין בין חיטה לשעורה ("בין חיטי לשערי, לאו אדעתא דאינשי" – בבא בתרא ל.-:).
ובכל זאת, כאשר מתבוננים מעט, אפשר לראות הבדלים ברורים בין שני הדגנים המרכזיים שליוו את האדם מאז ומתמיד, ושנשתבחה בהם ארץ ישראל: החיטה והשעורה.
הסימן הבולט ביותר הוא הזיפים – ה"שערות" שיוצאות מהשיבולת.
בשעורה הזיפים ארוכים מאוד, צפופים ודקים, ולעיתים ארוכים יותר מהשיבולת עצמה. הזיפים הארוכים הללו, הדומים לשערות, הם כנראה מקור השם "שעורה".
בחיטה, לעומת זאת, השיבולת עבה ומלאה יותר, והזיפים קצרים בהרבה ובזנים מסוימים כמעט שאינם נראים.
כאשר מגיעים לגרעין עצמו – מתגלה הבדל משמעותי מאוד.
בשעורה, הגרגיר עטוף בקליפה קשה שדבוקה אליו היטב. כדי להשתמש בו למאכל, יש צורך בעיבוד – קילוף או ליטוש.
בחיטה, לעומת זאת, הקליפה נפרדת בקלות יחסית בתהליך הדישה. זהו יתרון גדול, שהפך אותה לנוחה יותר לעיבוד ולהכנת מזון.
ההבדל הזה מוביל גם להבדל בשימוש.
החיטה מכילה חלבונים שמאפשרים לבצק להיות גמיש ולהתפוח – ולכן היא מתאימה להכנת לחם רך ואוורירי.
השעורה, לעומת זאת, מתאימה יותר לגריסים, דייסות ותבשילים. היא מזינה מאוד, אך אינה יוצרת לחם באותה איכות.
בעולם החקלאי הקדום, לא כל שנה הייתה שנה טובה. לעיתים ירדו פחות גשמים – לא בצורת מוחלטת, אבל מספיק כדי לפגוע ביבול.
במצבים כאלה, החיטה התקשתה לצמוח וחהתפתח. השעורה, לעומתה, הצליחה לגדול גם בתנאים פחות טובים.
לכן החקלאים לא ויתרו עליה. גם אם החיטה הייתה עדיפה מבחינת איכות, השעורה שימשה כמעין תעודת ביטוח – דגן שמבטיח יבול גם בשנים גבוליות.
זו כנראה גם הסיבה לכך שהיא מבשילה מוקדם יותר: היא מסיימת את מחזור חייה לפני שהיובש מתגבר.
גם היום השעורה ממשיכה להיות חלק מהמטבח – אך בצורה מעובדת יותר.
המוצר המוכר ביותר הוא גריסי פנינה – שעורה שעברה קילוף וליטוש, כך שהקליפה הקשה הוסרה והגרעין נעשה נוח לבישול.
בנוסף לכך משתמשים בה ל:
כך מתגברים על החיסרון המרכזי שלה – הקליפה הקשה.
לשעורה ערך תזונתי גבוה במיוחד.
היא עשירה בסיבים תזונתיים, ובמיוחד ברכיב הנקרא בטא־גלוקן.
המשמעות:
דווקא הדגן הפשוט יותר – מתגלה כבריא במיוחד.
חשוב לדעת: למרות שרואים בארץ שדות חיטה רבים, רוב מוחלט של החיטה הגדלה בישראל אינה מיועדת ללחם היומיומי.
עיקר השימוש בה הוא לתעשיית המצות השמורות, שבה יש חשיבות גדולה לגידול מקומי, שמאפשר פיקוח ותהליך מוקפד.
לעומת זאת, הלחם שאנו אוכלים במהלך השנה מיוצר ברובו מחיטה שמגיעה מחו"ל.
זהו נושא מרתק בפני עצמו – ונרחיב עליו בעזרת ה' בכתבה נפרדת.
החיטה והשעורה גדלות זו לצד זו – אך כל אחת מביאה איתה אופי אחר:
וביחד עם חמשת המינים האחרים של שבעת המינים, הם את סיפור שבחה של ארץ ישראל, שמאפשרת גם לגדל גידולים איכותיים וגם גידולים חזקים ששורדים במצבים קשים יותר.
