נושא הכלים החד פעמיים, הוא סוגיה כאובה במחוזותינו.
ברור לכולנו שתרבות ה”חד פעמי”, של “להשתמש ולזרוק” היא תרבות שאינה מתאימה לתפיסה המוסרית-תורנית, שמעניקה חשיבות לכל חפץ ולכל פרט.
הכלים החד פעמיים הפכו להיות הלכלוך הנפוץ ביותר בעולם; הם מצליחים להגיע ולזהם את אתרי הטבע הנידחים ביותר. וחוץ מזה, יש כאן ‘בל תשחית’ של חומרי גלם, לצד הגדלת נפח האשפה ובזבוז דלק בפינוי תכוף יותר של הפסולת.
אך מצד שני, עם כל הבזבוז הכרוך בהם, הכלים החד פעמיים חוסכים לנו את המשאב האנושי היקר ביותר, הלוא הוא הזמן… ולמשפחה ברוכת ילדים, שכל ארוחה היא אירוע שממלא את הכיור, הכלים החד פעמיים יכולים להיות ממש קרש הצלה (שעשוי מפלסטיק…).
וממילא, יש כאן עניין של סדרי עדיפויות: שמירה על הסביבה חשובה, אך משפחה מרובת ילדים, חשובה יותר…
ועדיין, היחס לכלים חד פעמיים לא חייב להיות שחור או לבן.
גם משפחה ברוכת ילדים, הזקוקה לכלים חד פעמיים, יכולה לצמצם משמעותית את הנזק שגורמים הכלים החד פעמיים:
- שימוש חוזר, לפחות בכוסות החד פעמיים מפלסטיק: נחנך את ילדינו שלא הכל בחיים הוא חד פעמי; אפשר להשתמש באותה כוס מספר פעמים, ולא לזרוק אותה אחרי שימוש אחד בלבד.
- כשיוצאים לטבע, נקפיד לאסוף את הכלים החד פעמיים, ולזרוק אותם רק בתוך פחי אשפה בהם יש פינוי פסולת מסודר.
- נשים לב שבחלק מהמקרים, מדובר בסוגיה של בריאות הגוף, ולא רק של בריאות הסביבה… כמו למשל, הטענה שמשמיע ד”ר גיל יוסף שחר, בסרטון הבא: